גזר דין בתיק ת"ד 305-09-09

הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בעובדות כתב האישום בעבירות של נהיגה רשלנית, התנהגות שגרמה חבלה של ממש לגוף, נסיעה לאחור בחוסר זהירות, אי הגשת עזרה לנפגע ואי מסירת פרטים לנפגע בתאונה.

בית המשפט החל כבר בשמיעת ראיות בתיק, ובפתח ישיבת ההוכחות אשר הייתה קבועה ליום 10/4/11, הודיעו הצדדים כי ערכו ביניהם הסדר טיעון לפיו יוטלו על הנאשמת 4 חודשי פסילה,
3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וקנס בסך 1500 ש"ח וביקשו כי ביהמ"ש יכבדו.

אקדים אחרית לראשית, ואבהיר כי לא מצאתי לכבד את הסדר הטיעון באשר הוא לוקה לטעמי בחוסר סבירות קיצוני, בעיקר ביחס לרכיב הפסילה,  חורג מהותית מהענישה הראויה בעבירות מסוג זה בנסיבות העניין, ופוגע משמעותית באינטרס הציבורי. להלן אנמק את קביעתי זו, אפרט את שיקוליי ואבהיר מהו העונש הראוי לה לנאשמת שבפני.

מוסד הסדרי הטיעון, אינו מעוגן בחקיקה והתפתחותו הינה תוצאה של פרקטיקה שצמחה על רקע צרכיה וערכיה של שיטת המשפט בישראל, כמו גם במדינות אחרות בעולם (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (1) 577, עמודים 587-589 (2002) (להלן - עניין פלוני); ע"פ 2153/02 מיכאל אידלברג נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); בג"צ 218/85 תקוה ארביב נ' פרקליטות מחוז תל-אביב, פ"ד מ (2) 393, עמוד 398 (1986); עמנואל גרוס "עסקאות טיעון וחקר האמת" פלילי ג (תשנ"ג-1992), 251; אליהו ארנון "עסקאות טיעון בישראל - חלוקת התפקידים הראויה שבין התביעה לבית המשפט ומעמדו של הקורבן" משפטים כז (1997), 543). על המצב באנגליה ראו סעיף 48 ל- Criminal Justice and Public Order, 1994ובארצות הברית ראו סעיף 11 ל-Federal Rules of Criminal Procedure, 2007. P בישראל הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 19) (הסדרי טיעון), התשנ"ה-1995 לא הבשילה לחוק שקיבל את אישור הכנסת.  ביהמ"ש העליון הסתייג לא מעט, בעבר, מקיומם של הסדרי טיעון ולא שש לאשרם (ראו: כב' השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"פ 532/71 אליהו בחמוצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 543, עמודים 559-560 (1972), דברי השופט ח' כהן בעמודים 549-550 ודברי כב' השופט קיסטר בעמודים 554-555). ברם, מאז שנות ה-70' בה נפסק עניין בחמוצקי,  חלה התפתחות משפטית מהותית במוסד הסדרי טיעון, אשר הוגדר כהכרח בל יגונה (כב' השופט א' גרוניס בע"פ 7096/05 יורם ניזרי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008), וכלי חיוני שהשימוש בו נובע משיקולים מעשיים ומצורכי המציאות, בשים לב להכרה ההולכת וגוברת ביתרונות הגלומים בהסדר לנאשם ולציבור, בערכם של הסדרי הטיעון ובתרומתם כחלק מהשיטה האדוורסרית (כב' השופט בייניש (כתוארה אז) בענין פלוני). התפתחות זו הובילה לשורה של הלכות בה הבהיר בית המשפט העליון את אופן ההתייחסות להסדר טיעון. נפסק, כי על דרך הכלל יכבד ביהמ"ש הסדר טיעון תוך שהוא מעמיד את התביעה בחזקתה כי החלטתה התבססה על שיקולים נאותים אלא אם סבר ביהמ"ש שהשיקולים שהנחו את התביעה בלתי ראויים, או שההסדר, בכללו, פוגע באינטרס הציבורי (ראו ענין פלוני דלעיל; ע"פ 1989-93 יאיר לוי ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד 5 (158)).

עם זאת, נפסק, כי למרות הכלל האמור, אין משמעות הדבר שביהמ"ש יפעל "כחותמת גומי" ויאשר כל הסדר שבא בפניו, חובה עליו לשקול את מכלול השיקולים לעונש לו ראוי הנאשם.  במסגרת זו ביהמ"ש בוחן האם העונש המוצע מקיים את האיזון הנדרש בין שיקולי הענישה הרלוונטיים לבין האינטרס הפרטני של הנאשם, את האינטרס הציבורי, וכן יבחן בית המשפט גם את אינטרס ההסתמכות והציפיות של הנאשם, אשר עם עריכת הסדר הטיעון ויתר על זכותו להילחם על חפותו במסגרת ניהול הליך פלילי עד תומו (ראו לעניין זה גם, דפנה ברק-ארז "ההסתמכות במשפט המנהלי" משפטים כז (1996) 17, עמודים 61-63). ולבסוף, ייתן בית המשפט את דעתו לעמדת נפגעי העבירה באשר להסדר הטיעון (עניין פלוני, עמודים 608-609; עניין אידלברג דלעיל, שם; ע"פ 351/07 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007)). עוד נקבע, כי הצהרת התביעה בדבר קיומו של הסדר טיעון או קושי ראייתי, אינן מחייבות את ביהמ"ש בבחינת "כזה ראה וקדש". אדרבא, על ביהמ"ש החובה לבקר את עמדת התביעה ואם הוא סבור שלא קיימים נימוקים המצדיקים עריכתו של הסדר טיעון, או שהנימוקים בלתי ראויים או בלתי משכנעים, יכול ביהמ"ש לחקור ולדרוש בשיקוליה של התביעה, וכמובן מוסמך הוא שלא לכבד את הסדר הטיעון (ראה ע"פ 6675-95 שילוח נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2) 672 בעמ' 680-681). בענין פלוני הדגישה כב' השופטת בייניש כי מלאכת גזירת העונש מוטלת לעולם על שכמו של בית המשפט, האחראי אחריות משפטית ומוסרית לעונש שיוטל על הנאשם, גם כאשר בא בפני בית המשפט הסדר טיעון. יפים בהקשר זה דבריה של כב' השופטת ע' ארבל בע"פ 1281/ 06 נחמן יצחק בורשטיין נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2008), שם הבהירה:

"... תפקידו של בית המשפט במלאכה זו מקבל משנה חשיבות. הוא אינו יכול להתנער מחובתו זו, הוא אינו יכול לשמש 'חותמת גומי' ולאשר הסדרים ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי. באחריות, בזהירות וללא מורא, עליו לקבוע באופן עצמאי את נקודת האיזון הראויה בין טובת ההנאה הצומחת לנאשם מהסדר הטיעון לבין האינטרס הציבורי כפי שהוא משתקף בעונש שיוטל עליו".

(ראו שם פיסקה 28; ראו גם, דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' אופיר פרץ, פ"ד נט(6) 281, עמוד 325 (2005); ע"פ 6967/94 נדב נקן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 397, עמוד 418 (1996); ע"פ 1289/93 יאיר לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 158, עמוד 171 (1994)).

על יסוד כללים אלה אבחן את ההסדר שבפני.

על פי עובדות כתב האישום שבפניי בהן הודתה הנאשמת, ביום 6.10.07 סמוך לשעה 23:00, נהגה הנאשמת ברכב פרטי ברחוב זבולון בק. אתא, כשהיא נוסעת לאחור. הכביש במקום תקין, ראות הלילה הייתה טובה ותאורת הרחוב פעלה. 

אותה עת, במקום האמור, מאחורי רכב הנאשמת החל הולך הרגל, מר מלכה אלירן  לחצות את הכביש.  הנאשמת, נהגה את רכבה ברשלנות, נסעה לאחור ולא ווידאה כי הדרך פנויה וללא כל סיבה סבירה, לא הבחינה בהולך הרגל ועלתה עם הרכב על כף רגלו.  כתוצאה מכך נגרמה להולך הרגל חבלה של ממש ושבר אובחן בכף רגלו.

על אף שנאמר לנאשמת כי הולך הרגל נחבל כמצוין לעיל, ועל אף שנתבקשה למסור את פרטיה, היא עזבה את המקום מבלי להגיש עזרה ומבלי למסור את פרטיה.

ביהמ"ש החל לשמוע ראיות בתיק זה ולכן המסכת העובדתית הנוגעת לאירוע נפרסה בפניו, לרבות גרסתה של הנאשמת לאירוע כפי שזו באה לידי ביטוי בהודעה שמסרה תחת אזהרה במשטרה.

מן הראיות שנשמעו עולה כי בניגוד לנטען על ידי הנאשמת, נטען כי היא נסעה לאחור מרחק של
כ-20 מ'. הולך הרגל ביקש לחצות את הכביש מבין המכוניות,  חברו של הולך הרגל שהיה עימו באותה עת, דימיטרי שסטפולוב, לא הספיק לטענתו להזהיר את הולך הרגל, הנאשמת לא שמה ליבה להולך הרגל ועלתה על כף רגלו עם רכבה. 

עוד מסתבר, כי בתוך הרכב ישבה חברה נוספת של הנאשמת. למרות זאת, הנאשמת לא הסתייעה בה כדי לנסוע לאחור.  הנאשם ביקש מהנאשמת את מספר הטלפון שלה ולמרות זאת היא סירבה והשיבה שהיא תתקשר אליו. חברו דימיטרי, רשם את מספר הרכב במכשיר הטלפון הנייד שלו.  עוד מסתבר, כי דימיטרי נאלץ לסייע להולך הרגל אשר היה פצוע באותה העת וחבר אחר, אביעד, הסיע את הולך הרגל לביה"ח.

כמו כן, מסתבר כי לאחר שהנאשמת עלתה על רגלו של הולך הרגל, היא חנתה במקום ויצאה כאמור לקנות אוכל במקום.

הנה כי כן, מדובר במי שפגעה בהולך רגל לאחר שנסעה לאחור, ולמרות שהייתה יחד איתה חברה נוספת, לא נעזרה בה להכוונה, עלתה עם הרכב על רגלו של הולך הרגל, גרמה לו לשבר וחבלה של ממש בכף הרגל, ולמרות כל זאת סירבה למסור לו את פרטיה ואף מסתבר כי לא הגישה לו עזרה ולא הודיעה למשטרה או לאמבולנס על מנת שיגיע למקום, ופנתה מיד לאחר מכן לבילוייה ואכלה במקום יחד עם חברתה.

התביעה נימקה את הסדר הטיעון בכך שמדובר בהולך רגל שיצא מבין רכבים חונים.  כך טענה ולא ייספה. בכל הכבוד, אין לטעמי בטיעון זה כדי לשמוט את החומרה היתרה שיש במעשיה של הנאשמת.  טעם הדבר הוא בכך שגם אם הייתה רשלנות מצד הולך הרגל אין במעשה הרשלנות שלו לשמוט את הקרע מתחת לאחריות הנאשמת (ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סלים יוסף פ"ד לח 2 533, 538; ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל פ"ד מ 3 141, 156).